בית המשפט העליון ביטל הסכם ממון בין זוג ידועים בציבור, וביטל הזכויות של בן הזוג בדירה המשותפת * זאת, על אף שבת הזוג לא ביקשה במשך השנים לבטלו * הסיבה: ההסכם לא קוים מעולם על-ידי בן הזוג
א' (שנקרא לה "אסנת") ו-י' (שנקרא לו "יצחק) החלו בשנת 1992 בקשר זוגי כידועים ציבור. בשנת 1994 עבר יצחק להתגורר עם אסנת בדירה בה התגוררה בשכירות ציבורית (עמידר). בשנת 1998 רכשה אסנת דירה תמורה 370,000 ₪ ברח' אנדה אמיר, באר שבע, והדירה נרשמה על שמה.
בכדי לרכוש את הדירה, נטלה אסנת הלוואה ונרשמה משכנתא של 300,000 ₪ על הדירה לטובת בנק פחות. יצחק השתתף במימון הרכישה בסך של כ-39,000 ₪ ובתחילת שנת 2000 הם עברו להתגורר יחדיו בדירה זו.
באוקטובר 2000 פרץ סכסוך בין הצדדים, במסגרתו הוצאו צווי הרחקה נגד יצחק, ויצחק הגיש תביעה לפירוק השיתוף בדירה וקבלת שווי מחצית הדירה. בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכמה בדמות הסכם ממון, שאושר על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. בהסכם כתבו הצדדים כי
(א) אסנת תמסור לעורך דין של יצחק ייפוי כח להעביר את מחצית מהזכויות בדירה על שם יצחק.
(ב) הצדדים יפתחו חשבון בנק משותף אליו יעבירו את משכורותיהם וכספיהם ומחשבון זה ישלמו את תשלומי המשכנתא ואת ההוצאות השוטפות.
(ג) תכולת הבית בבעלות משותפת של הצדדים.
העברת הרישום על יצחק נתקעה ולא בוצעה היות ויצחק לא השיג את הסכמת בנק טפחות לצירופו כחייב בהלוואת המשכנתא שרבצה על הדירה והדירה נותרה רשומה על שם אסנת בלבד, שגם נותרה כחייבת היחידה בהלוואת המשכנתא.
יצחק ואסנת התגוררו בדירה עד שיצחק נפטר בשנת 2010. יצחק הותיר אחריו צוואה בה הוא מצווה את כל רכושו, לרבות זכויותיו בדירה, לארבעת ילדיו בחלקים שווים.
הילדים-היורשים הגישו בקשה לקיום צוואה ואסנת הגישה התנגדות המבוססת על כך שיצחק לא עמד בהתחייבויות שלו בהסכם הממון.
בית המשפט העליון: הסכם הממון פשוט וברור
המחלוקת הגיעה לבית המשפט העליון בדצמבר 2018 (בע"מ 2943/18 פלונית נ' פלוני ואח') שקבע כי הסכום הממון הוא החוזה – הוא פשוט וברור. הוא קובע חיובים שלובים של שני הצדדים: אסנת תמסור ייפוי כח בלתי חוזר להעברת מחצית מהזכויות בדירה – שנרכשה על ידה ורשומה על שמה – ואילו יצחק ישתתף בחלקו בתשלומי המשכנתא באמצעות חשבון בנק משותף שיפתחו הצדדים לשם כך, אליו יעבירו את משכורותיהם, כספיהם וחסכונותיהם, ומחשבון זה ישולמו תשלומי המשכנתא והוצאות ניהול משק הבית.
בנסיבות שבהן יצחק הפר את חיוביו על ההסכם, עולה שאלה לגבי התוקף של ההסכם, שכן לפי ההסכם אסנת הייתה רשאית להודיע על ביטול ההסכם אך לא עשתה כן.
הלכת בתי המשפט מכירה בנסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת באופן משתמע על זניחת הסכם ופגיעתו, ללא צורך בהודעה ביטול. שתיקה, חוסר מעש והיעדר כל פעולה לביצוע חיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאד – עשויים ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על זכויותיהם על פי החוזה.
הלכה זו חלה גם כאשר מדובר בהסכם שעניינו התחייבות לבצע עסקה במקרקעין (ע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' כץ-שיבאן) וגם היא חלה כאשר ההסכם קיבל תוקף של פסק דין.
לפיכך קבע בית המשפט כי הסכם הממון שנחתם בין הצדדים בטל ועבר מן העולם לאחר שלא קוים במשך תקופה ארוכה ונזנח הלכה למעשה על ידי שני הצדדים. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף כאשר אין מדובר בשני צדדים מזדמנים להסכם אלא בבני זוג שחיו יחדיו לאורך כל התקופה, ואלמלא זנחו את ההסכם בכל הנוגע לדירה, חזקה עליהם שהיו פועלים למימושו.
היות והסכם הממון בטל, בטלים גם החיובים מכוחו – ובענייננו העברת מחצית הזכויות בדירה על שם יצחק או כעת על שם יורשיו.
