חובות לאחר מוות – חלוקת עזבון

חוק הירושה קובע כי כאשר נפטר אדם, העזבון שלו עובר מיידית ליורשים, להבדיל משיטות משפט אחרות שבהן יש צורך באקט של "קבלה" מצד היורשים. המיידיות הזאת אינה יוצרת בעלות קונקרטית של היורשים בנכסיו של הנפטר, והיא מצריכה את היורשים לקבל צו ירושה או צו קיום צוואה ולחלק את העיזבון בין היורשים / מוטבי הצוואה.

סילוק חובות של הנפטר

עד שמחלקים את העיזבון של הנפטר, היורשים אחראים לחובות רק מתוך נכסי העיזבון – ולא ניתן לתבוע את היורשים באופן אישי בגין החובות של הנפטר.

לאחר שחולק עזבונו של הנפטר, החוק מבחין בין שני מצבים:

• היורשים (או מנהל העזבון) הזמינו נושים, פרסמו כדין את ההזמנה, ונתנו לנושים הזדמנות להודיע על החוב, והחובות שהיו ידועים בזמן החלוקה סולקו. היורשים לא יהיו אחראים לחובות העיזבון שהתגלו לאחר החלוקה, אלא אם הנושה יוכיח שהיורשים ידעו על החוב בזמן החלוקה ואז היורש יהיה חייב עד גובה מה שקיבל מן העזבון.

• אם לא הוזמנו הנושים – כל יורש יישא באחריות לחובות שלא סולקו עד גובה העזבון, אלא אם היורש יוכיח שלא ידע על החוב ואז יהיה אחראי רק עד גובה מה שקיבל מן העזבון.

בנק דיסקונט נגד משפ' בן אבי

בנק דיסקונט הגיש תביעה נגד הנרי בן אבי, בגין יתרת חוב בחשבונו שהתנהל בבנק.

הנרי נפטר לאחר הגשת התביעה, מבלי שהספיק להגיש את תגובתו לבית המשפט.                         

בנסיבות אלה, ביקש הבנק לתקן את כתב התביעה ולהפנותה כנגד יורשיו הפוטנציאלים של הנרי המנוח על פי הדין – קרי, כנגד אלמנתו ושלושת ילדיו של הנרי.

היורשים הפוטנציאלים התנגדו לבקשה וטענו "שלא ירשו דבר" משום שלמיטב ידיעתם הנכס היחיד שהיה למנוח הוא זכויות במחצית בית המגורים של המשפחה, ועל זכויות אלו רובצים משכנתא ועיקולים בגין חובות בשיעור העולה על שווי הזכויות של אביהם המנוח בבית.

לכן, טענו היורשים הפוטנציאלים שניתן להפנות את התביעה רק נגד מנהל עיזבון, בהתאם לסעיף 126 לחוק הירושה, ולא כנגדם. בנוסף, ועל מנת שנתוני האשראי של ילדי המנוח – צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית – לא ייפגעו עקב ניהול הליך משפטי נגדם, הסתלקו ילדי המנוח מירושת אביהם. בעקבות כך שוב תוקן כתב התביעה על ידי הבנק כך שבסופו של דבר התביעה הוגשה נגד אלמנתו של הנרי בלבד.

הצדדים לא חלקו לגבי עצם קיומו וגובהו של חוב המנוח כלפי הבנק. המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה האם החוב ייגבה מנכסי העיזבון – כטענת אלמנתו של הנרי, או מתוך כלל נכסיה של האלמנה תוך שהיא תחוייב אישית – כטענת הבנק.

הבנק טען כי מאחר שלהנרי יורשת אחת בלבד – אלמנתו – ממילא שלא נדרשת חלוקה של נכסי העזבון בין מספר יורשים ולמעשה הם עוברים ליורשת היחידה מיד במות המוריש. ולפיכך חלה ההוראה לפיה ניתן לגבות את החוב מתוך נכסיה האישיים של האלמנה.

המחלוקת הגיעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט דחה את טענת הבנק וקבע כי משמעות המונח "חלוקה" בכל הנוגע לחובות העיזבון, איננה מצטמצמת לחלוקה של נכסי העיזבון בין היורשים בלבד, אלא מדובר באקט שבו נכסי המוריש מתמזגים עם נכסיו האישיים של היורש. לכן, גם כשמדובר ביורש יחיד ובפועל לא מתבצעת חלוקת נכסים בין מספר יורשים, אין לומר שהעיזבון חולק אוטומטית מיד עם מותו של המוריש, אלא יש לבחון האם בוצע אקט שהביא למיזוג נכסי היורש עם נכסי המוריש. ורק במקרה שבו הנכסים אכן מוזגו, ניתן לגבות את חובות העיזבון מן היורש מתוך נכסיו האחרים של היורש ולא רק מהעזבון.

בנוסף, בית המשפט קבע כי לא הובאה כל ראיה לקיומו של מעשה כלשהו שבוצע על ידי אלמנתו של הנרי ושעשוי להיחשב כאקט חיצוני  – למעט מגורי האלמנה בנכס, ועובדה זו כשלעצמה לא יכולה לשמש כאינדיקציה לחלוקת העיזבון, מאחר שהאלמנה התגוררה בנכס והחזיקה במחצית הזכויות בו – עובר למותו של הנרי. עם זאת, השאלה מה ייחשב לאקט חיצוני המעיד על חלוקת העיזבון תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך, בנסיבות מסוימות יתכן כי רישום נכס מנכסי העיזבון על שם היורש ומכירתו ייחשב לחלוקת העיזבון. ואילו אי-רישום נכס של המוריש על שם היורש בלשכת רישום המקרקעין תשמש כראיה לכך שהעיזבון לא חולק.

(להרחבה ראו: ת"א 40350-07-19 בנק דיסקונט לישראל, יהודה הלוי 27, תל אביב 65136 נ' בן אבי(המנוח) ואח')