יחסי ממון / זוגיות ודירות מגורים

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי על דרך הכלל, כל אחד מבני הזוג יהיה זכאי למחצית שווי הנכסים אותם צברו בני הזוג, או מי מהם, החל ממועד הנישואין ועד למועד הגירושין (או פקיעת הנישואין עם מות מי מהם). יחד עם זאת, החוק קובע רשימת נכסים המוחרגים מהחלוקה ביניהם – נכסים שהיו למי מבני הזוג לפני הנישואין, או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, ונכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם.

פעמים רבות תרומת בני הזוג לרכישת נכסי נדל"ן אינה זהה, ונקודת המוצא היא כי הרישום משקף את זכויות הבעלות בנכסים ואין משמעות לשיעור תרומת מי מהצדדים – פחות או יותר לרכישת הנכסים. ככלל, בנסיבות בהן הנדל"ן רשום על שם הצדדים בחלקים שווים, ההנחה היא כי גם אם מי מבני הזוג השקיע כספים רבים יותר לרכישתו הרי שהוא ויתר על זכויות יתר בנכס. הדין הנוהג בישראל הוא כי סכום אותו שילם צד מעבר לשווי זכויותיו הרשומות בדירה, נראה כמתנה שניתנה לצד השני, ובעת הפירוד אין הוא זכאי לחזור בו מן המתנה.

כדאי לזכור שהוראותיו של חוק יחסי ממון אינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי. כך, למשל, אם אחד מבני הזוג אינו רשום כבעלים של נכס נדל"ן הרשום רק על בן זוגו, הוא יכול לטעון לזכויות באותו נכס ויצטרך להוכיח כי אכן יש לו זכויות. בתי המשפט נוטים להקל במידת ההוכחה הדרושה כאשר מדובר בדירת מגורים של בני הזוג, אולם אין די בחיי נישואין ומגורים בדירה כדי להוכיח שבן הזוג, הבעלים בדירה, התכוון לשתף את הבעלות עם בן הזוג השני.

בן הזוג הטוען לזכויות בנכס הרשום על שם בן זוגו נדרש להוכיח "דבר מה נוסף" מעבר לקיומם של חיי נישואין. בית המשפט העליון קבע מספר פרמטרים שיכולים לסייע לקבוע האם הוכח אותו "דבר מה נוסף": מועד רכישת הנכס, אופן השגת הנכס (האם ברכישה, מתנה או יורשה), קיום נכס משמעותי הרשום על שם בן הזוג האחר, פרק הזמן בו התגוררו הצדדים בנכס, אורך חיי הנישואין עד לקרע, האם שולמו תשלומים במשותף עבור הנכס (משכנתא וכיו"ב), האם הנכס עבר שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על-ידי שני בני הזוג, התנהגותם הכללית של הצדדים והאווירה שיצרו במהלך חיי נישואיהם באשר לשיתוף הרכוש ועוד.

דירת מגורים רשומה על שני הצדדים אך מומנה ב-97% על-ידי האיש – רכוש משותף

שני פסקי דין מעניינים פורסמו לאחרונה בהקשר זה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים עסק ביולי 2020 בנישואין שניים שהתפרקו בין בני זוג, שבהם האיש רכש חודש לפני הנישואין דירה, אותה מימן בשיעור של 97%. הדירה שימשה לצרכי התא המשפחתי ונרשמה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג. בהיעדר הסכם מפורש בכתב, אין ללמוד מכך שהמשתף את רעהו בנכס כלשהו – ובכך מביא את אותו הנכס, שהוא לא פרי המאמץ המשותף של בני הזוג, בחשבון איזון המשאבים – מתכוון להחריג אותו מאיזון המשאבים בין בני הזוג (תלהמ (ירושלים) 31347-05-19 נ.ב.א נגד י.ב.א).

באוגוסט 2020 עסק בית המשפט המחוזי בלוד בערעור שהגישה האישה על פסק דין של בית המשפט בפתח תקווה.

האיש רכש בשנת 2000 דירה בפתח תקווה כשלוש שנים לפני שהצדדים התחתנו, והדירה נרשמה על שם האיש בלבד. הצדדים התגוררו בדירה מאז נישואיהם ועד לפרידה בשנת 2012. במהלך חיי נישואיהם רכשו הצדדים מגרש בהוד השרון והחלו לבנות עליו בית מגורים. הזכויות בבית ובמגרש נרשמו על שם הצדדים בחלקים שווים.  

הצדדים רכשו נכס משותף במהלך חיי נישואיהם בהוד השרון. על אף שלא היו לבני הזוג די משאבים כספיים לרכישת הבית המשותף, לא הציע האיש למכור את הדירה לצורך רכישת הבית והצדדים נטלו משכנתא לרכישתו. לדעת בית המשפט, עניין זה מלמד באופן בולט על היעדר כוונה מצד האיש לשתף את האישה בזכויותיו בדירה אותה רכש לפני הנישואים.

בית המשפט הדגיש כי העובדה שהצדדים היו נשואים כתשע שנים לפני פרידתם ובתקופה זה התגוררו בדירה ואף ביצעו בה שיפוץ מסוים (שעבורו שילמה גם האישה) – אין בכך כדי ללמד על שיתופיות בנכס. בית המשפט אף קבע כי טענת האישה שהעבירה 100,000 ₪ מכספיה לפני הנישואין לחשבון המשותף של הצדדים אינה יכולה להועיל לה בטענתה לזכויות בדירה וקבע כי אילו רצתה להקנות לעצמה זכויות בדירה שאינה רשומה על שמה, היה עליה לדאוג שבן זוגה יחתום על הסכם ממון המעגן זכויות אלו (עמ"ש 35047-10-19 י.ה. נגד נ.ה).