בית המשפט המחוזי בתל אביב קובע כי במקרים מסוימים הורים המנהלים את דירות ילדיהם יידרשו לשלם מס על השכירות המתקבלת מדירות ילדיהם, והילדים לא יהיו זכאים לפטור מתשלום מסים.
יעקב ארביב וששת ילדיו היו הבעלים של לפחות עשרה נכסי נדל"ן בנתניה, כאשר רובם פוצלו ליחידות דיור קטנות והושכרו בעיקר לאוכלוסיות מעוטות הכנסה כדוגמת פועלים ממדינות אפריקה שעבדו בסביבה.
יעקב הצהיר לרשות המסים על ההכנסות שנבעו מהנכסים הרשומים על שמו כהכנסות פסיביות שחייבות בשיעור מס של 10% ועל דמי השכירות שהניבו הנכסים הרשומים על שם חמשת בניו לא שולמו מסים בטענה כי הם פטורים.
כידוע, כאשר דמי השכירות אינם נחשבים להכנסות עסקיות ניתן לבקש לשלם מסלול מס מופחת הקובע שיעור מס של 10% או לבקש פטור ממס עד לגובה התקרה הכספית הקבועה בחוק (5,090 ₪ נכון לשנת 2019).
רשות המסים טענה כי מדובר בעסק להשכרת בתים, ולכן לא חלים הסדרי המס המוטבים. בנוסף, טענה רשות המסים כי יש לייחס לעסק את מלוא הכנסות השכירות שהופקו מכל נכסי המשפחה, גם מאלו הרשומים על שם הילדים. העניין הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
מתי הכנסה מהשכרת נכסים תיחשב להכנסה עסקית?
השאלה מתי הכנסה מדמי שכירות נחשבת כהכנסה עסקית העסיקה את בתי המשפט פעמים רבות, אשר התווה מבחנים לצורך בחינת השאלה הזאת: קיומו של מנגנון (פעילות קבועה, מתמשכת ושיטתית); ידע ובקיאות בתחום הפעילות; תדירות הפעולות; טיב הנכסים; אופן המימון; היקף כספי של הפעילות; מבחן כלל הנסיבות ועוד.
היקף ההכנסות – גם דמי השכירות של הילדים
לפי חוק הפטור ממס על הכנסה מהשכרת דירת מגורים, ההכנסה הנבחנת לצורכי זכאות לפטור אינה כוללת את דמי השכירות של ילדים שעברו את גיל 18, כך שכל אחד מהם זכאי לפטור נפרד.
הילדים לא מימנו את רכישת הנכסים ולא היו מעורבים ברכישתם. הבעלות שנרשמה על שם הילדים הייתה בפועל בעלות פחותה, אשר לא כללה את הזכות להשכיר את הנכסים וליהנות מן הפירות השוטפים שהם יניבו. האב ניהל את נכסי הנדל"ן שהיו רשומים על שם ילדיו וגבה את דמי השכירות.
יש לזכור כי בהוראות המקצועיות של רשות המסים כתוב כי "כאשר מדובר בהסבה אמיתית של הפירות אל המוסב, תוכר ההסבה. החייב במס יהיה בעל הזכות לפירות ולא בעל הנכס, דהיינו כאשר קיימות ראיות מוצקות להסבה של הזכות לפירות בלי הסבת הנכס והסבה זו אינה נגועה במלאכותיות או בהפחתת מס בלתי נאותה".
בית המשפט קבע כי במשפחה שררה הבנה כי כל עוד האב בחיים הנכסים הם למעשה שלו וכך ההכנסות הנובעות מהם. הסדר זה אמנם לא קיבל ביטוי מפורש בכתב אולם התנהגות והתנהלות כל הנוגעים בדבר על פני שנים מלמדים כי כך הובן. לכן, קבע בית המשפט כי אין במקרה זה "שימוש בהכנסה" (כלומר שהילדים מפיקים את ההכנסה ומעבירים לאב) אלא "ניכור הכנסה", לפיו השליטה בנכסים ובהכנסות מצויה בידי האב.
בית המשפט קבע כי אין לנקוט צעד מרחיק לכת ולהצהיר כי עצם רישום הנכסים על שם הילדים היה פעולה מלאכותית (אם כי זה לא מופרך לטענת בית המשפט) אלא שהעובדות מעידות כי הילדים הסבו את הנכסים לאב ולא הותירו לעצמם כל סממן של בעלות זולת הרישום, ולכן יש להתייחס להכנסותיו של האב ולמיסוי הנדרש גם מהדירות הרשומות על שם ילדיו.
בית המשפט הדגיש כי מסקנתו לגבי הכנסות מדירות הילדים נשענת על מערכת העובדות באותו מקרה וכי לא ניתן לקבוע שבכל מקרה שבו הורה רוכש נכס נדל"ן לטובת ילדיו או מעורב בהשכרתו, יש לשייך לו באופן אישי את הכנסות השכירות.
(להרחבה, קראו ע"מ 27431-04-17 ארביב נ' מדינת ישראל)
