חכירה עירונית

חכירה עירונית היא שכירות ארוכת טווח – קרי למשך תקופה של חמש שנים ומעלה, של נכס הנמצא בשטח קרקע עירונית (להבדיל מקרקע חקלאית).

בעל הקרקע הוא "המחכיר" – כלומר משכיר; ואילו הדייר (מי שמחזיק ועושה בקרקע בפועל) הוא "החוכר" – כלומר השוכר.  לרוב, המחכיר יהיה גוף ציבורי/ממשלתי כגון: עיריה, מדינת ישראל, רשות מקרקעי ישראל, קק"ל וכיוצא בזה.

בין החוכר למחכיר נכרת הסכם חכירה המגדיר וקובע את תנאי החכירה, חובות וזכויות הצדדים לרבות משך תקופת החכירה, גובה דמי החכירה וכיוצא בזה.

היות שחכירה היא למעשה שכירות ארוכת טווח, תנאי החכירה כמו גם טיבן ואופין של הזכויות והחובות הנובעות הימנה מצויים בתווך שבין שכירות לבין בעלות של ממש בנכס. חכירה עירונית דומה – אך לא זהה – לבעלות בקרקע, לעומת חכירה חקלאית הדומה יותר לשכירות. בנוסף, ככל שתקופת החכירה ארוכה יותר, הזכויות הנובעות ממנה דומות יותר לבעלות של ממש בנכס. בכלל זה

דמיון זכות חכירה לזכות בעלות בא לידי ביטוי בין היתר בכך ש:

• הערה בגין זכות החכירה נרשמת לטובת החוכר בלשכת רישום מקרקעין (טאבו);

• בדרך כלל חוכר עירוני נדרש לשלם למחכיר מראש תשלום חד פעמי של דמי החכירה בשיעור הקרוב לשווי הריאלי של הנכס;

• החוכר רשאי לערוך שיפוצים ותוספות בניה בנכס;

• ניתן להעביר את זכות החכירה לאחרים – קרי אפשר להוריש, למכור ולהשכיר את הנכס.

• בדרך כלל החוכר העירוני זכאי להמשיך ולהחזיק בקרקע ששונה ייעודה, בתמורה לתשלום "דמי היתר" למחכיר, שגובהם, על פי רוב, הוא בשיעור 31% מההפרש בין הערך שהחזיק החוכר טרם שינוי הייעוד והערך בו החזיק לאחר שינוי הייעוד ועוד.

יש לציין כי בתום תקופת החכירה, אם לא נחתם הסכם להארכתה או לחידושה בתנאים אחרים, זכויות החוכר פוקעות כשהנכס נותר בבעלות המחכיר.