שיתוף בנכסים

חזקת השיתוף בנכסים

לפני שנכנס לתוקף חוק יחסי ממון בינואר 1974, חלה "חזקת השיתוף" (והיא ממשיכה לחול על כל מי שנישא לפני 1974 וכן לגבי ידועים בציבור).

חזקת השיתוף היא כלל לפיו עצם קיומם של חיי זוגיות/נישואין תקינים מעידים כי הנכסים של בן זוג אחד – גם נכסים שנצברו במהלך חיי הזוגיות וגם נכסים שהביא בן הזוג עמו לחיי הזוגיים – ייחשבו כמשותפים עם בן/בת הזוג השני, גם אם הזכויות בנכסים רשומות על שם אחד מהם בלבד.

האם חזקת השיתוף חלה על מי שהתחתן לאחר ינואר 1974?

כיום חלה "הלכת השיתוף הספציפי" שעוסקת בכך שיש אפשרות להכיר בזכויות של בן זוג  בנכסים הרשומים על שם בן הזוג השני וצריך לבחון אם בן הזוג התכוון לשתף את נכסיו שלו עם בן/בת זוגו. לשם ההכרה בשיתוף בין בני זוג בנכס חיצוני (כלומר שאינו הדירה בה הם מתגוררים) צריך להראות כי מתקיימות נסיבות נוספות מעבר לעצם קיומם של חיי הנישואין.

הנסיבות הללו יכולות להיות מגוונות ושונות וניתן בין השאר לבחון את השאלות הבאות:

• מה מקור הנכס? האם הוא נקנה או התקבל כמתנה או ירושה, ואם נקנה – מי מימן את הרכישה?

• האם הנכס הגיע לידי בעלי לפני הנישואין או במהלכם?

• האם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בנכס בטוחות כמו למשל הערת אזהרה?

• מה הייתה ההתנהלות הכספית של בני הזוג ביחס לנכס? האם למשל נטלו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה?

• האם בן הזוג הטוען לשיתוף השקיע כסף בנכס או בשיפוץ?

• האם בן הזוג הרשום כבעלים של הנכס או הבטיח לשתף את הנכס?

• כמה זמן בני הזוג היו נשואים?

• מה היה אופי היחסים של בני הזוג והאם הייתה הרמוניה ביניהם?

• האם ישנם ילדים משותפים?

• האם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו?

חשיבות מיוחדת הוקנתה לאורך השנים לבית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה שבית המגורים אינו נכס כמו שאר הנכסים. פסיקת בתי המשפט קבעה כי הנטל להוכיח שיתוף בבית המגורים של בני הזוג הוא קל יותר בהשוואה לנכסים אחרים אך צריך להראות על כוונת שיתוף באותו הנכס.

בית המשפט העליון קבע ביולי 2021 כי לא ניתן לשלול בדיעבד זכות שהתגבשה במהלך חיי הנישואין בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה. כמו כן, בית המשפט קבע כי אי-נאמנות מינית אינה מהווה נסיבה שיש בכוחה לשלול בדיעבד זכויות שהתגבשו.

האם ניתן להכיר באפשרות כי יפורק השיתוף במקרה של אי-נאמנות מינית?

בפסק דין ביולי 2021, בית המשפט העליון העלה שאלה האם יש אפשרות שבני הזוג יסכימו מראש כי במקרה של בגידה מינית של מי מהצדדים, היא תוביל בהכרח לשלילת זכויות בנכסים המשותפים של הצדדים. נשיאת בית המשפט העליון קבעה כי יש לצמצם ככל הניתן את יכולתו של בן זוג אחד "למשטר" את פעולותיו של בן הזוג השני ולנסות להכתיב את התנהגותו.

ביטול השיתוף בנכסים בדיעבד – במקרים של ניצול מצוקה נפשית / ניהול חיים כפולים

בית המשפט העליון הדגיש כי יכולים להיות מקרים חריגים וקיצונים שבגינם יהיה אפשר לבטל בדיעבד את השיתוף בנכסים שנוצר בעקבות המערכת הזוגית. כך, למשל, אם מתברר כי השיתוף בין בני הזוג נוצר בנסיבות של ניצול מצוקה נפשית של בן הזוג המשתף, או כאשר בן הזוג המשתף מגלה ברבות השנים כי בן הזוג השני ניהל לכל אורך חייהם המשותפים "חיים כפולים" עם אדם אחר.

(דנגץ 8537/18 פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים)